ליפשא פלדמן (זוריבין), מיסדת מש"י, נולדה בארה"ב בשנת 1964, ועלתה בגיל 6 ארצה. ב-1984 נישאה לר' שלמה פלדמן, ונולדו להם עשרה ילדים. על מנת לפרנס את משפחתה המתרחבת, ניהלה גן ילדים פרטי בביתה. היא הייתה אשת עשייה המעורבת בחיי המשפחה ובפעילות ציבורית וקהילתית. היא נטלה על כתפיה פרויקטים רבים של סיוע לזולת, מפעלי צדקה, עזרה וחסד, והיתה תדיר מלאה באמפתיה ואוזן קשבת להורי הילדים הזקוקים לכך. היא היתה בעלת חזון, וחשוב מכך, בעלת אומץ ואמונה בהגשמתו. רוחמה, בתה התשיעית, נולדה עם מום בלב. היא הוטסה לניתוח בצרפת. במהלך הניתוח נפגעה התינוקת, וכתוצאה מכך לא התפתחה כראוי. בהיותה בת תשעה חודשים אובחנה רוחמה כלוקה בשיתוק מוחין (CP). כשהייתה בת שנתיים, חיפשה ליפשא מסגרת חינוכית מתאימה עבור ביתה הנכה, אך לא מצאה כל מסגרת שתענה על צרכי הילדה. לא הייתה בנמצא כל מסגרת אשר סיפקה את כל הטיפולים והציוד הנדרשים עבור ילדים בעלי מוגבלות פיזית קשה. ליפשא, לא אומרת נואש לעולם, פתחה איפוא בעצמה את המסגרת המתאימה בבית החולים אלי"ן, כשהיא משלמת להם שכירות על המקום הפיזי, המטפלים הפרא רפואיים והציוד הנדרש. הכיתה הראשונה מנתה תשעה ילדים. בשנה שלאחר מכן, הוכפל מספר הילדים לשמונה עשרה, ובשנה הבאה כבר היו עשרים ושבעה ילדים המחולקים לשלושה גנים. בשלב זה, הבחינה ליפשא, כי השותפות עם אלי"ן אינה מספקת את צרכי ילדיה. אז, לא הייתה זו רק רוחמה. כעת היו כל אלו ילדיה, והיא התעקשה שהם יקבלו את המיטב והמירב. חמושה באומץ, חזון, ונחישות מברזל, החליטה ליפשא לפתוח גנים ומעונות עצמאיים. וכך, בהתעלמות עקבית מהספקנים והשוללים, התמידה במשימתה. ב-2001, ייסדה יחד עם אמה, הדסה זוריבין, את מש"י. כבר בשנה הראשונה מנה מש"י שלושים וחמישה ילדים במספר כיתות. וכך, נולד לו חלום. משנה לשנה מש"י התרחב, כשבראש עומדת ליפשא, ומנהלת אותו ביד רמה. היא עקבה באופן תמידי אחר הפיתוחים האחרונים, נשארה מעודכנת בטכנולוגיות חדשניות, ורכשה את הציוד החדיש ביותר. היא גם המשיכה ליישם שיטות פורצות דרך לקידום ילדים בעלי מוגבלויות פיזיות קשות. היא אף פעם לא הפסיקה, ומעולם לא התפשרה. אם יש עניין הכרוך בהטסת מומחים מעבר לים, כך יהיה. לא נחסך כל מאמץ. המשפט "אי אפשר" לא היה קיים בלקסיקון. המימון הממשלתי לא סיפק את הצורך, אולם כשמדובר בילדיה, אין להתחשב בכך כגורם מגביל. היא יצאה בפרויקטים לגיוס כספים. היא חתרה ליעד במרץ בלתי נלאה, לא היה ניתן לדכא את החלום. ליפשא פלדמן נפטרה בפתאומיות בשנת 2009, והיא בת ארבעים וחמש. חסרונה מורגש ובולט. אין מדובר רק במייסדת משי, מדובר באם. היא אהבה את הילדים, הזדהתה עם ההורים, ועודדה את הצוות. היא הרעיפה את אהבתה על כל אלו, והם אהבו אותה בתמורה. ליפשא איננה, אך מש"י חי, קיים וגדל. כיום מונה מש"י מאתיים ילדים בגילאי שנה עד שבע עשרה, המחולקים למעונות גנים ובית ספר. רוחמה בת שבע עשרה. בית הספר גדל יחד איתה, והוא ימשיך בעזרת ה' לעשות זאת עד הגיעה לגיל עשרים ואחת. משפחתה של ליפשא, אנשי הצוות, וההורים של מש"י ממשיכים יחדיו לשאת את דגלה. רוחה, והלהט שלה ממשיכים לחיות במש"י. שם עדיין קיים החלום!